השתלות איברים – המצב בישראל

הרופא קבע שמצבך דורש טיפול דיאליזה?

האם הרופא סיפק לך את כל המידע בדבר הסיכונים,

תופעות הלוואי והתמודדויות הקשות שצפויות לך?

כנראה שלא!!!

לחץ כאן כדאי לדעת למה


 

מצוקת האיברים להשתלה הינה בעיה אוניברסאלית ובאף מקום בעולם רמת תרומות האיברים מן המת אינה עונה על מלוא הדרישה

להשתלות. ואולם, על פי נתוני ארגון הבריאות הלאומי, רמת תרומת האיברים מן המת בישראל היא נמוכה מבין 21 מדינות המערב .

כליה היא האיבר לו ממתינים כ-70% מהנזקקים להשתלת איבר בישראל. זמן ההמתנה להשתלת כליה מהמת בארץ של חולים בגילאי 20-64 עומד על שש שנים בממוצע – זמן ארוך פי שלושה ביחס למדינות אירופה.

בישראל כ 1114 אנשים לתרומת איבר, 755 מהם לכליה מספר מושתלי הכליה מהמת בשנת 2012 היה 70. מספר האנשים הנזקקים לתרומת כליה בישראל עולה באופן מתמיד, באופן שאינו פרופורציונאלי לגידול באוכלוסיה. מספר החולים הפרה-דיאליטיים בישראל הוא כ-30,000 וכ-6,000 מטופלי דיאליזה. קרוב ל-15% מהחולים מתדרדרים בסופו של דבר לאי ספיקת כליות סופנית המצריכה טיפולי דיאליזה או השתלת כליה. ו 20% ממטופלי דיאליזה מוצאים את מותם כל שנה.

 

Fullscreen capture 11102015 172755

תרומת אברים מן המת בישראל (כרטיס אדי)


 

בישראל קיים כרטיס אדי המעיד על רצונו של אדם לתרום מאיבריו לאחר מותו להצלת חייהם של חולים הממתינים להשתלה. את רעיון ‘כרטיס התורם’ הגה אהוד (אדי) בן דרור ז”ל בעת שסבל ממחלת כליות סופנית ונזקק להשתלת כליה. אולם בפועל הדבר מותנה באישור בני משפחת הנפטר ויש בידם הזכות לעצור את התהליך גם אם הנפטר עצמו היה חתום על כרטיס תורם איברים. תחקיר עיתונאי חשף לאחרונה את קיומם של גורמים חרדיים המנצלים פרצה זו, באופן שיטתי על ידי שליחת שליחים לבתי חולים ושכנוע בני המשפחה לסרב לתרומת איברי יקיריהם בהבטחות שווא שיקירם יקום לתחיה באם לא יתרמו את איבריו (גיא ואורלי חוזרים עם תשובה, 27 בפברואר 2013).

בשנים האחרונות חלה עליה משמעותית בשיעור החותמים על כרטיס אדי בישראל, בעיקר בעקבות חוק “חתמת-קודמת” המבטיח קידום בתור להשתלות לחתומים על כרטיס זה. שיעור החתומים על כרטיס אדי בישראל כיום הוא 10.35%. ברם, רמת ההסכמה בפועל של משפחות לתרום את איברי יקיריהם לא השתנתה מזה למעלה מחמש עשרה שנים והיא נותרה בסביבות ה -50% מהתורמים הפוטנציאלים לעומת 80% בממוצע בארצות מערב אירופה .

העדר הקשר בין שיעור החתומים על כרטיס תורם איברים לשיעור תרומות האיברים בפועל מלמד שישנם גורמים אחרים המשפיעים על רמת הנכונות של אוכלוסייה לתרום את איברי יקיריה לאחר המוות אשר חשיבותם גבוהה יותר וניתן להסיק מכך שהקמפיין של מרכז ההשתלות הישראלי, המתמקד רובו ככולו בהעלאת מספר החתומים על כרטיס אדי הינו בלתי מספק.

חולים רבים מגיעים באיחור לאבחון ולטיפול אצל רופא נפרולוג – אם בשל תורים ארוכים עקב מחסור ברופאים נפרולוגים ואם בשל אי-זיהוי הבעיה כנפרולוגית על ידי רופאי המשפחה.

הפניה מוקדמת של חולים המצויים בקבוצות סיכון לחלות במחלות כליה למרפאה נפרולוגית ומתן ייעוץ נפרולוגי מהיר במידת הצורך, יכולים להאט את קצב ההתקדמות של מחלת הכליות ואף למנוע הגעה למצב של אי-ספיקת כליות סופנית.


חשש להחמצת אפשרות לביצוע השתלה:

כדי שחולה דיאליזה ייכנס לרשימת הממתינים להשתלת כליה , על המרכז להשתלות לשלוח למעבדה הארצית את תיקו הרפואי. נוסף על כך, לצורך איתור כליה מתאימה, על היחידות הנפרולוגיות ומרפאות הדיאליזה לשלוח למעבדה בכל חודשיים דגימות דם של כל החולים שמטופלים בדיאליזה ומועמדים להשתלת כליה (כ-730).

הביקורת העלתה שעשרות פעמים לא הגיעו למעבדה כנדרש דגימות דם של חולים הרשומים במעבדה הארצית כממתינים להשתלת כליה (בהם כאלה הממתינים מ-2002). עקב ליקוי זה חולים שהמתינו להשתלת כליה לא זכו לבצע את ההשתלה. יש לציין שמדובר בליקוי מתמשך, שכן מקרים כאלה עלו גם בביקורת קודמת שעשה משרד מבקר המדינה במרכז להשתלות בשנת 2000 .

לפי העולה כי המרכז להשתלות מבקש מהיחידה הנפרולוגית או ממרפאת הדיאליזה “להסביר לחולים כי הם צריכים לוודא ששולחים את… [דגימת הדם] שלהם למעבדה מרכזית אחת לחודשיים”.
לדעת משרד מבקר המדינה, אין מקום להטיל על מטופלי הדיאליזה את האחריות לווידוא משלוח הדגימות למעבדה; על משרד הבריאות והמרכז להשתלות לפעול למזעור ממדי התקלה שנמשכת זה שנים.
מאחר שהקופות מפנות את החולים לטיפולי דיאליזה ביחידות הנפרולוגיות ובמרפאות הדיאליזה, עליהן לדרוש ממקומות אלה לבצע הליך זה באופן תקין ומלא ואף לעגן זאת בהסכמי ההתקשרות שלהן עמן.

אי-ביצוע בדיקות מעבדה מתקדמות:

בארצות מערביות נוהגים לבצע שתי בדיקות התאמה מתקדמות כדי לבצע התאמה של איבר לחולה הזקוק להשתלה.
(א) ביצוע הבדיקות המתקדמות חשוב במיוחד לחולה הזקוק להשתלה שיש לו נוגדנים מרובים . בדיקות אלה מסייעות לצוות הרפואי גם כדי לתכנן את הטיפול כנגד דחיית האיבר שהושתל.

אי התאמת פעילות המעבדה הארצית לצרכים:

כבר בדצמבר 2009 קבע סגן ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות, ד”ר מיקי דור , כי המעבדה הארצית פועלת “כפונקציה ארצית” ופעילותה היא תנאי הכרחי לכל ניתוחי ההשתלות בארץ, אולם היא פועלת בתקנים מצומצמים ביותר ובתת-תקצוב וזקוקה באופן דחוף לתוספת כוח אדם

יוצא שנוסף על אי-ביצוע שתי הבדיקות המתקדמות באופן קבוע, לא הגדילה המעבדה הארצית את תקני כוח האדם שלה ואת מספר התורנים ולא חידשה את הציוד הישן אף שמספר החולים הממתינים להשתלה גדל עם השנים ואף שיש פיתוחים טכנולוגיים שיכולים לשפר את עבודתה.

תלונות של ממתינים להשתלת כליה:

במשרד מבקר המדינה התקבלו תלונות של מטופלי דיאליזה הממתינים להשתלת כליה שנים רבות. התלונות נסבו על כך שחולים הממתינים להשתלת כליה – לעתים אף יותר מעשר שנים – אינם יודעים מה מיקומם בתור; חולים שמפתחים נוגדנים רבים (לעתים עקב השתלת כליה שהגוף דחה אותה) לא יודעים שסיכוייהם הרפואיים לקבלת כליה להשתלה מועטים ביותר, אם בכלל, ואין שום גורם (כרופא המטפל) שמיידע אותם על כך; חולים חוששים שנעשית הקצאת כליות שלא בהתאם לכללים

לדעת יו”ר העמותה לחולי כליות יש לקדם את נושא השקיפות והנגישות למידע הרלוונטי למטופל עצמו. לדבריו, העמותה איננה שותפה מלאה לפעילות המרכז להשתלות, אינה חשופה באופן מלא לנתונים ולסיכומי ועדות, ואינה מקבלת מידע באופן שוטף.

העמותה חברה בוועדת ההיגוי של המרכז הלאומי להשתלות ומכאן שהיא חייבת להיות מעודכנת בכל דבר הקשור לנושא ההשתלות, אולם בפועל זה לא מתבצע.

אם לפני כן היה מקובל לקבל איברים רק מתורמים צעירים, מאחר וסיכוי ההקלטות בגוף חדש היה רב במיוחד, היום בישראל קיימת הוצאת איברים מתורמים לאחר המוות, כאשר הם הלכו לעולמם בהיותם זקנים מאד.

לא מזמן התקבלה גם החלטה להוציא איברים מתורמים אשר בטרם מותם סבלו מזיהום קשה.

נכון להיום על סדר היום עומדת החלטה אחת נוספת – והיא שימוש באיברי נפטרים אשר בחייהם היו חולים בסרטן והחלימו.

חשוב לציין שעד כה הוצאת איברים מתורמים כאלה היתה אסורה, מחשש שתאים סרטניים אשר נשארו בגופו של התורם יוכלו לעבור לגוף המושתל.

מטופלי הדיאליזה

כאשר לחולה נודע שהוא נמצא באי ספיקת כליות סופנית, ישנם 3 אופציות עבורו:
1) להכינו לטיפולי דיאליזה
2) השתלה מן החי
3) השתלה מן המת- אשר יכולה להתבצע רק כאשר החולה נמצא ברשימת המתנה, כדי להיכנס לרשימת ההמתנה החולה צריך להיות מטופל בדיאליזה ובעל תיק רפואי מוכן עם כל הבדיקות הנדרשות.

נראה כי חולה כזה יש להפנות לכל הבדיקות הנדרשות במיידי, אולם לא כך הדבר קורה בפועל.

החולה מגיע לנפרולוג, אשר נותן לו לבצע כל פעם בדיקה אחת, ורק לאחר שקיבל תשובה ונפגש עמו מפנה לעוד בדיקה ,מספר הבדיקות הנדרשות עומד על כ- 20, קביעת תור לרופאים מומחים ובדיקות מיוחדות עורכת כחודש המתנה בישראל, מה שבעצם מביא, מבחינה סטטיסטית, ל- 95% מהחולים להיכנס למעגל הדיאליזה עקב הסחבת עם הבדיקות והטיפולים הנדרשים ולקבל תיק רפואי מלא רק כעבור שנתיים!

בישראל יש כ-6,000 מטופלי דיאליזה. אלפי אנשים שחייהם תלויים להם מנגד במכונות אליהם עליהם להיות מחוברים למשך שעות רבות בשבוע. אך גם מכונת הדיאליזה המתקדמת ביותר, אינה מצליחה לעשות ולו עשירית ממה שיודעת לעשות כליה טבעית אחת שגודלה כ-150 סמ”ק. לפיכך, כל מערכות גופם, ללא יוצאת מהכלל, הולכות ונשחקות וסיכוייהם לעבור השתלת כליה מוצלחת הולכים ופוחתים עם הזמן, כלומר אותם החולים שכעבור שנתיים קיבלו תיק רפואי מלא, האחוז שיכנס לרשימת המתנה פוחת בצורה משמעותית אילו היו מקבלים טיפול ושרות מהיר ויעיל כל זה היה נמנע.

רק 755 ממטופלי הדיאליזה ממתינים כיום להשתלת כליה יש שהיו רשומים ונפלטו מהרשימה לאחר שטיפולי דיאליזה ממושכים הפכו את גופם לבלתי כשיר להשתלה, יש שפרשו לאחר שנואשו מההמתנה הממושכת ויש שלא צורפו לרשימה מפאת גיל מתקדם או סתם כך בגלל רשלנות ויש כמה עשרות שנפטרים מידי שנה במהלך ההמתנה. יש לדבר גם מחיר דמים נוסף. העלות הישירה של טיפולי הדיאליזה בישראל עומד על כ-1.2 מיליארד שקל בשנה שהם יותר מ-3% מכלל ההוצאה הציבורית השנתית על בריאות.


 

מדוע אם כך זה לא קורה?

מבחינת קופות החולים ומכוני הדיאליזה שמקבלים מאוצר המדינה תקציב עתק עבור כל מטופל, זה משתלם פחות. מבחינתם, מטופלי הדיאליזה הם אווזות המטילות ביצי זהב.
. חלק גדול ממרפאות הדיאליזה בקהילה הן בבעלות גורמים פרטיים.

הועלה כי לא משרד הבריאות ולא קופות החולים אינם אוספים מידע על איכות הפעולות שמבצעים עשרות היחידות הנפרולוגיות ומרפאות הדיאליזה בישראל.

למרות זמן ההמתנה הארוך ביותר להשתלת כליה, מדינת ישראל היא המדינה המערבית היחידה שאינה מאפשרת לאזרחיה לבצע טיפולי המו-דיאליזה יומיומית בביתם במערכת המו-דיאליזה ביתית ניידת שהייתה יכולה לאפשר להם איכות חיים גבוהה יותר וסיכויים טובים יותר להמשיך בחיי עבודה יצרניים. שימוש במערכת זו יומיום הוכחה כמפחיתה את השימוש בתרופות ובאשפוזים ותורמת לתוחלת החיים של החולים כמעט כמו השתלת כליה.

מדוח מבקר המדינה שפורסם בשנת 2012 ניתן לראות כי ישנם בעיות רבות בתחום הנפרולוגיה וכל זאת לרוב נגרם עקב מחסור בתקציבים ובכוח אדם אשר גרמו לעלייה של יותר מ-50% בתמותת החולים הממתינים להשתלת כלייה. כשמבקשים לברר “כמה זה עולה לנו?” דו”ח המבקר מגלה שזה עולה לנו בחיי אדם.

כלומר אם היו משקיעים יותר בתקציב של טיפול וגילוי המחלה בשלביה המוקדמים, הנפרולוגים היו יכולים לתת הפניות לבדיקות במהירות רבה יותר, התרופות שהיו מקבלים החולים איכותיות ויעילות יותר הצורך להשתלה היה פוחת והיעד הסופי של חולים אלו לטיפולי הדיאליזה יכול להתעכב ואף להימנע. אולם המדיניות של מערכת הבריאות בישראל היא משיכת כספים כבור טיפולי הדיאליזה, זהו משחק בחיי אדם.

משרד מבקר המדינה כבר העיר בעבר כי העסקת רופאים בשירות המדינה מחוץ לבתי החולים באמצעות תאגידי בריאות בשעות הבוקר נוגדת את תקנות יסודות התקציב (כללים לפעולות תאגידי בריאות), התשס”ב-2002, וכי הדבר גם עלול לפגוע בשירות הרפואי הניתן לחולים בבית החולים .
בבוקר במרפאות. רופאים המועסקים גם במרפאות דיאליזה פרטיות בזמן שעות העבודה גורמים לכך שחולים אשר מגיעים לבית החולים הממשלתיים באי ספיקת כליות אינם מקבלים שירות ראוי ומחכים לתורים ארוכים בהרבה, משום שהרופאים אינם נמצאים בבית החולים. כמו כן הרופאים יהיו מעוניינים לשלוח חולים במחלות
הכליות למכוני הדיאליזה הפרטיים משום שכך תהייה להם יותר עבודה בעד תגמול כספי משתלם יותר. הרופאים יעדיפו להשקיע את זמנם במרפאות הדיאליזה הפרטיות מאשר בבתי החולים מכיוון ששם נמצאת התוספת המשמעותית ביותר לשכרם.

התגמול כתמריץ שלילי: כאשר מתגמלים קופה עבור מחלה יקרה בסכום הגדול מהוצאותיה בפועל עבור הטיפול בה עלולים להיות לכך היבטים שליליים.
כך למשל באשר לדיאליזה: תגמול הקופות בגין כל חולה כרוני שמטופל בדיאליזה בסכום שנתי של כ-207,000 ש”ח לשנה, עלול להחליש את הרצון של הקופות להשקיע בתכניות מניעה, אשר יכולות לסייע בהרחקת המועד שבו החולה יצטרך להתחיל בטיפולי הדיאליזה . מסתמן כי קופת החולים כללית מעוניינת לקבל תקציב גדול יותר באם תוגדל רשימת המחלות הקשות, יותר מחלות קשות= יותר תקציב= יותר רווחים. אשר גם ככה הם מרוויחים במדיניות המניעה של שירותים ולפגיעה באיכותם.


 

סיכום ומסקנות השתלות מן המת:

1. משך זמן ההמתנה לאיבר מן המת בקבוצת הגיל 64 – 20 הנו בממוצע 6 שנים. חולים בקבוצת הגיל מעל 65, אינם רשאים להירשם לרשימת ההמתנה.
2. על סירובן של משפחות לתרום מאיבריהם של קרובי משפחה שנפטרו משפיעים שיקולי דת. בגלל פיצול בקביעת המוות בישראל וביהדות בפרט, במשרד הבריאות הישראלי טוענים שאם המוות היה נקבע גם ממוות לבבי בארצנו, אז כמות התרומות הייתה רבה יותר.
3. בהתאם להשקעה בלתי מספקת בסוגי בדיקות חדשות לצורך התאמה בין האיבר לגוף המקבל, לעתים קרובות מאבדים את הסיכוי להשתלה מן המת.
4. בשנת 2012 מספר ההשתלות של איברים מתורם מת עמד על 70.
5. בגלל מחסור עצום באיברים, משרד הבריאות בישראל קיבל החלטה לממש איסוף איברים ממתים אשר בחייהם חלו במחלות קשות.
6. ישראל מצויה במקום הראשון בתמותת אנשים ממחלת אי ספיקת כליות, מבין 21 מדינות המערב.

7. היעדר משאבים כספיים באוצר המדינה משפיע על:
• היעדר השקעה מספקת בטיפול בחולים בשלבים התחלתיים של המחלה
• מחסור במומחים בתחום הכליות (נפרולוגיה)
• מחסור בצוות רפואי במרכזי הדיאליזה
• מחסור במידע לגבי טיב הטיפול בחולה.

כל אלו מובילים לעומס יתר ולמצב סטרס של הרופאים, דבר אשר בתורו משפיע על עליה בשיעור של למעלה מ- 50% בתמותת החולים באי ספיקת כליות.
8. משרד הבריאות אינו מעודד דיאליזה פריטוניאלית, מאחר והיא מניבה רווח מזערי בהשוואה לטיפולי הדיאליזה הרגילים במרכזי הדיאליזה, למרות העובדה שדיאליזה פריטוניאלית יעילה יותר עבור המטופל.
9. על אף העובדה שטיפולי הדיאליזה משפיעים על המחסור הכספי באוצר המדינה, המדינה אינה נוקטת באמצעים כלשהם על מנת להגביר את כמות ההשתלות במדינה.
10. כפי שניתן לראות, מבנים ממשלתיים ופרטיים רבים, מפיקים רווח כספי ניכר מהחולים הסובלים מאי ספיקת כליות.

“יש הרבה חולים שזקוקים להשתלה, אבל בתנאי המחסור הנוכחי אנחנו משתדלים להיות מציאותיים” אומר ד”ר בני מדליון, מנהל היחידה להשתלות לב וריאות בבלינסון.
“אין טעם לנפח את הרשימות סתם. אנחנו פוסלים חלק גדול מהחולים בלית ברירה מלכתחילה, פשוט כי אין להם סיכוי לקבל איבר”.
“חוק ההשתלות עשה עוול נורא לציבור החולים “, אומר עמוס כנף, יושב ראש העמותה ומושתל כליה בעצמו. חסמו את כל האפשרויות העומדות בפני מי שזקוק להשתלת כליה ופוצצו את יחידות הדיאליזה בחולים. לפתוח היום מכון דיאליזה זה עסק רווחי מאוד”

לא רק החולים טוענים כי חוק ההשתלות גרם יותר נזק מתועלת. “חוק ההשתלות הוא שערורייתי, משום שהוא מחייב את המדינה לנהוג בחו”ל על פי חוקי מדינת ישראל” טוען ד”ר אודי פרישמן, מומחה למדיניות בריאות אשר היה בעבר מנכ”ל משרד הבריאות. “זה כמו שנחייב את האזרחים שלנו לנהוג באנגליה בצד שמאל של הכביש, כי כך מקובל אצלנו. החולים הישראלים הופקרו לנפשם. זו התנהלות שמציבה סימן שאלה גדול מעל האינטרסים של מי שעמד מאחורי חקיקת חוק כזה”.


 

סיכום ומסקנות – השתלת אברים מן החי:

1. בהתאם לנתונים משנת 2012, 6000 חולים מטופלים במרכזי דיאליזה ורק 755 אנשים נכנסו לרשימת ההמתנה הארצית!
2. איסוף כל הבדיקות הנחוצות לצורך הכנת חוות דעת רפואית מלאה במטרה להיכנס לרשימת ההמתנה, יכולה לקחת כשנתיים, אם ההליך אינו מלווה ביעוץ פרטי.
3. ההליך עד לקבלת אישור להשתלה מתורם חי, אורך בין 10 ל- 12 חודשים.
4. הרופאים אינם מגלים עניין ותשומת לב במתן הסברים למטופל בדבר קיומה של אפשרות השתלה מתורם חי.

מסקנות
1. על אף החוק הקיים במדינה, הכל נעשה כדי שחולים הסובלים מאי ספיקת כליות ימשיכו ויהיו כמה שיותר זמן בטיפולים במרכזי הדיאליזה.
2. כמו כן, על החולים ועל התורמים נגזר לעבור הליך ארוך ביותר, בממוצע עשרה חודשים עד שנה לקבלת היתר לביצוע השתלה.
3. כפי שכולנו מבינים, לא כל אדם הזקוק להשתלת איברים, יכול להרשות לעצמו זמן כה יקר המוקדש להמתנה, מה גם שבכלל לא מובטח שבסופו של דבר הוא יקבל היתר להשתלה.
4. מי שמשפיע במידה רבה על התופעה האמורה הם בראש ובראשונה רופאים רבים של בתי חולים ושל מרפאות, שבעיניהם מוצאת חן עמדתם המניבה תועלת בתחום זה של “העסקים”.
5. למרבה הצער, למרבית הסובלים מאי ספיקת כליות, בהתחשב ביחס כל כך לא אנושי מצד המדינה, לא נותרת ברירה אחרת, והם מחפשים חלופות אחרות על מנת להישאר בחיים.
6. עבור מרבית המטופלים בישראל, החלופה היחידה היא ביצוע השתלת איברים בחו”ל!!!